אימון אישי למשפחה הפנימית. 

בעידן הניו אייג'י מרבים לדבר על הבחירה שלנו.אנחנו בוחרים איך לחיות,איך להראות,אנחנו בוחרים לא לבחור ואנחו בוחרים להיות מחוברים או מנותקים.כאשר נכנסים לעומק הדבר ומבינים את מושג הקארמה לאשורו הרי שמסתבר שאנחנו למעשה תוצרים של נסיבות וחיים בתגובתיות מותנית.כנאמר בסיפור הזן:כאשר נדקרת במקל-זה לא חוד המקל זה מקל כולו,זה לא המקל,זו היד המחזיקה בו,זו לא היד המחזיקה בו-זה האיש כולו.זה לא האיש-זה נסיבות חייו.

כאשר הגענו לעולם קבלנו שני "ילדים":הראש שלנו והרגש שלנו.שני ילדים.זו הקארמה שלנו

הם משתנים כל הזמן בהתאם למצבי החיים שלנו ולנסיבות חיינו.יש חלק שלא משתנה.זה ה"אמצע".האני האמיתי.

לאט לאט אנחנו מתבלבלים ונוטים להזדהות איתם ולתפוס את עצמנו כאילו אנחנו המחשבות שלנו ו/או הרגשות שלנ.ההזדהוצ כל כך מוחלטת עד כי אנחנו בטוחים שכל מחשבה וכל רגש זו האמת האחת והיחידה.וכי כל מחשבה וכל רגש הם קבועים והם מגדירים את זהותי הקבועה.

האמת היא ש"אני" זה משהו אחר.מה זה המשהו האחר הזה?מי אני אם אני לא הראש שלי ולא הרגש שלי?כאשר אדם שואל את השאלה הזו-כאן מתחיל תהליך ההתפתחות האישית שלנו.כאן הוא מתחיל להתעורר.

מכאן מתחיל תהליך מרגש ביותר בו מייצרים דיאלוג בין הראש והרגש אשר בדרך כלל מנותקים זה מזה במידה רבה או מעטה (על פני רצף)ומוציאים ,מיילדים את ה"אמצע" שלנו.את הבוגר האחראי,האני האמיתי.אותו "אני" שהוא לא ראש ולא רגש.משהו אחר.צוברים שעות "אמצע" במדיטציה ועכשיו באמת מתחילים לבחור.האמצע הוא "נייקי":just do it.

כשאני באמצע שלי אני יודעת שהכל בסדר .הרגע הזה הכל בסדר וברגע הבא אדע מה לעשות.כי כשאני ב"אמצע" אני אשה סרגל שיודעת.יודעת להיות בדיאלוג עם הראש שלי ועם הרגש שלי ולהקשיב לצרכיהם כמו אמא טובה שמקשיבה לצרכי ילדיה.כשאני באמצע אני חיה את חיי בשקט,בחמלה,בידיעה אינטואיטיבית מה נכון בכל רגע ורגע.מדיטציה....הקשבה פנימה...הקשבה לקולות שבחוץ ואיזה כיף!!!הכל בסדר.אפשר לנשום.יש שקט.החיים יפים,מותר להנות.הכל בסדר.

ואת זה לימד אותי ניסים אמון.זן מסטר שחי 7 שנים במזרח .הכרתי אותו בפארוס ומאז אני לומדת איתו ומטפלת בטרילותרפיה.השיטה שפיתח ומלמדת אותנו לעשות שלום בין הראש והרגש וליילד את עצמנו.את האמצע.קוראים לזה אושר.